הרבה זמן שאני רוצה לחזור ולכתוב לכאן, אך לא ידעתי מאיפה להתחיל.
אז פשוט התחיל מכאן ועכשיו,
הבוקר יצאתי לטייל ביער, כמו כל בוקר בחמשת החודשים האחרונים.
לפני שאני מתחילה את יום העבודה שלי אני יוצאת ליער שנמצא מעבר לכביש, ליד המשרד שלי.
אני עושה הליכה למעמקי היער מוצאת מקום שנעים לי לשבת בו, מעגל עצים, סלע חשוף לשמש
או כל פינה נעימה. היער ריק מאנשים לרוב בשעה זו למעט כמה רוכבי אופניים שמידי פעם עוברים או הולכי בוקר מהישוב הקרוב שנמצאים על השבילים העיקריים.
בבטומי, גיאורגיה הלכתי כמעט כל יום במשך חודש שלם למעט ימים שהיה ממש גשום או בימים שבהם הייתי בצום והיו לי כוחות רק לנוח בין עירויי ויטמין C לנסיעה מהמלון לעיר לתא לחץ.
התחושה הזו שהטבע משאיר בי למשך זמן היא בלתי נשכחת בימים שאני לא מצליחה לצאת אל הטבע מסיבות שונות, הגוף מגיב, הנפש חורקת והרוח מבקשת, בזמן הזה שאני נכנסת ליער אני מתמלאה, אם קמתי בבוקר מתוסכלת בגלל שהגידול בשד נראה כלא משתפר אלא ההיפך, הראש שלי היה גדוש במשימות ומטלות אין סופיות שלא הספקתי לעשות או עוד יום של אי יכולת לקבל החלטות הקשורות בטיפול שלי או בזמן שלי או בכל דבר אחר, אני הולכת ובדרך כל המחשבות עולות, צפות ותוך כדי שהן זורמות להן הן מתחילות להתאדות עד שאני מגיעה לפינה שקטה שבחרתי, מתיישבת ובסוף הכל נעלם ויש רק שקט, שקט של יער שכולל בתוכו קולות של ציפורים, חיות זוחלות או משב עצים ברוח, הרעש שהופך מרעש נוכח לרעש מעודן, ואז אחרי מגיעה התרוקנות של כל מה שהטריד מהתרוקנות הזו יש מקום למשהו חדש, אפשר לקרוא לזה אנרגיה, אפשר לקרוא לזה כיול. בצורה כזו אני יכולה להתחבר לכל מה שיש ליער לתת לי, ריפוי מהאדמה, מהעצים ואז אני יכולה לצאת אל היום החדש ולמה שהוא חווה בתוכו.
